למי צלצלו הפעמונים – "מפגש עם עצמי"

גלינג, גלינג, גלינג, גלינג, אתה חושב שאתה מחזיק. שדברים נעים בכיוון שלך… ואז רעש החתול בא בעקבותיך ומערער לך את הקיום.

למה בעצם הגעתי לניויורק?  מדוע שוב פעם מרוץ של עשרה ימים?

לאחר מרוץ עשרת הימים בדרום אפריקה לפני כשנה וחצי, אמרתי לעצמי והצהרתי בריש גלי פנימי שאני לא אשתתף יותר במרוץ של עשרה ימים.  לעולם לא. על גופתי המתה. יש מי שיחשוב לעצמו 'מה כבר ההבדל בין מרוץ של שישה ימים, מרחב בו שהית ונהנית בעבר, לבין מרוץ של עשרה ימים'  ואף יכולה להתעורר המחשבה שאולי יש פה בסך הכול תוספת של עוד ארבעה ימים ותו לא.

אולם, עבורי, כאדם שמחובר למימד הזמן, מרוץ של שישה ימים מרגיש לי כזמן הטבעי ביותר בהתנהלות שלי 20כרץ על פני מימד זמן זה. יש את השבוע של החיים.  אתה חי מראשון לשישי.  כמו שפוליקר שר "השבוע מתחיל, מאוחר כרגיל"  ושישה ימים הם בלתי אפשריים לגוף, אבל הם נתפסים לנפש ולמה שהיא יכולה לתפוס על ציר הזמן ביחס לחיים.

עשרה ימים, לעומת זאת, הנם נצח נצחים.  עשרה ימים הם למעשה 'על זמניים'. אין שום נקודת ייחוס טבעית אשר מאפשרת במחשבה נקודת עוגן בזמן של סיום, אלא רק קיומה של האמירה שקשה לי פנימית ואני רוצה שיסתיים, הנה, ב 29.4 יסתיים האירוע הזה שלרגעים הוא סבל ולעיתים סיוט טהור.

אם אני מחדד את החשיבות של המעבר למרוץ של עשרה ימים, הרי שהמשמעות היא שמרוץ זה מהווה ציון דרך, הכנה ליעד הגדול הנוכחי שהצבתי לעצמי, בנייה הדרגתית למסע החיים, למרוץ 3100 המייל בעוד שנתיים. עוד עומס מנטאלי וגופני שנבנה, ייבנה, יתפתח ויתעצם בשנים הקרובות.

 

גלינג, גלינג ,גלינג, גלינג  – החתול בעקבותיך, התעורר.

המרחב הפנימי שבו אני שוהה מתערער שוב מצלילי הפעמון של מי שעוקב אחרי בכל הקפה. בכל מעגל במהלך המרוץ, כמו באזעקת  "צבע אדום",  אבל כזו שנוכחת כרגע בקווינס.  רגע אני שוקע בעצמי, נזכר באירועי עבר בין עשרות שנים ומוצא בבוידם הפנימי אלבומי תמונות מילדותי, שלא פתחתי מזה 40 שנה.

כל כך כיף להיות ראשון. לחתור ולהמשיך להיות ה'ווינר' המתמשך בתחום האולטרה מרתון. אולם, המרחב של לפגוש את עצמי, מצטמצם באופן טבעי, היות ואני צריך להיות קשוב גם לאחר, ל'קוזאק', ה'בנדיט', ה'פיראט', שמגיע כדי לגזול לי את הניצחון.

כל ההישגים הם אובייקטיבים. אולם החוויה הפנימית היא זו שמשפיעה רבות. זכייה במרוץ בניו יורק אינה קשורה אך ורק למקום הראשון כאן ועכשיו,  אלא למיקום הראשון בטבלה העולמית.  ועדיין, למרות הנתונים האובייקטיבים לכאורה,  אני לא יכול להיות מנותק ממה שמתרחש בתוכי, בתחושותיי ובחוויותיי בתהליך ההובלה והשמירה עליו.  גלינג  גלינג.

במרוץ בניו-יורק עולה חוויה אחרת ממה שחוויתי במרוצים רב יומיים קודמים. המארגנים הנם קהילה מלוכדת וחמה ואין, אין אף לא לרגע שבב למדידת המרחק.  בתחילה עובדה זו בלתי נתפסת עבורי, אולם לאחר שאני קולט את מידת ההשקעה העצומה של המארגנים במרוץ, הדבר הופך אף לבלתי נתפס לחלוטין.  כדי להמחיש זאת אתאר לכם את הדבר הבא :יש שני מבנים בהם יושבים מתצפתים על הרצים, יש כרוז ואיש עם מחשב שמקבלים דיווח מצוות של מתצפתים.  לכל מספר רצים יש מתצפת שמכריז בקול רם את מספר הרץ שמגיע במהלך כל סיבוב במרוץ. המספר והשם מוכרז. כל מייל, בקול רם, עם ברכה וקול חם ותומך …כל סיבוב.. בגשם.. בקור..  בלילה וביום .. לא ייאמן!!! בהתחלה עוד הצעתי להם הצעות לייעול המדידה ואז הבנתי שזה 'הם'  וזה הסיפור של ה'תפוח הגדול'  שלהם. אני אומנם מסיפור אחר,  אבל אני אתאים ואשתלב.

"מספר 1 עובר את קו המדידה,  הוא המוביל,  קובי אורן, מחיאות כפיים".  כל כמה שעות קול חם ותומך אחר מכריז בשמי ובמספר 22המיילים המתקדם. איך אפשר  'לאכזב' את האנשים שמכריזים שוב ושוב שאני המוביל.

ולהיות מספר אחד,  זה שמוביל בראש שעה אחר שעה,  מייל אחר מייל, זה הרבה מעבר לפרסומת. להיות מספר אחד זה מחייב. בעיקר פנימית. מחויבות תובענית,  דורשנית, ולא מרפה לרגע.

עשרה ימים של נתק, של מרחב אחר, של התכנסות לתוך עצמי, של רכישת משפחה חדשה של אחים ואחיות למסלול ושל ה'הורים'  –מנהלי המרוץ שמטפלים בנו.  הזמן לא רלוונטי, הרגע העכשווי הוא העניין היות ואין אופק של סיום.  יש את כל הזמן שבעולם, אבל בה בעת יש לחץ מטורף להספיק. לפעמים המחשבה שחולפת בראשי היא שיסתיים כבר, אבל שלא יסתיים לעולם. יש יעד להשיג.

לאור חוויות העבר הגעתי עם טבלה מסודרת לכל יום. אני יודע כל רגע איפה 'אהיה' .הספירה הפעם היא במיילים, שפה לא מוכרת,  אבל הלא מוכר בכל המרוצים האלה בחו"ל כבר הופך למוכר עבורי. והפעם השיעור שלי באי מוכרות הוא שפת המיילים  –כמה מייל אני מיועד לעשות בכל יום.

'הכול מתקתק קובי,  אתה מזין את עצמך נכון, הטבלה מראה שאתה עובד נכון.  תירגע, תתרווח,  תהנה מהמסע, תהנה עם מרחב נשימה'.

גלינג, גלינג ,גלינג, גלינג.  האם הוא יודע,  זה שעוקב אחרי במעגלים,  שזה סוג של נשק פסיכולוגי ?האם הוא יודע שיש לזה השפעה לרץ שמולו ? האם הוא יודע שהכובע שלו עם הגדילים התלויים והפעמונים הקטנים יוצרים רעד על קולי,  בום של מטוס קרב של ה'אויב' במלחמה.   אני ממש לא בטוח.  אבל כמו הצבאות הקדומים שהיו פותחים את המתקפה בצלצול תופים או תרועה מחרישת אוזניים,  כאן במייל הצנוע שלי בקווינס כל התקרבות שלו אלי, כל רגע מאיים מלווה בצליל מרתיע.  גלינג, גלינג,  היריב שנע כל העת מאחורי.

שלווה. אני נזכר ברגע של הפוגה ב'קרב החפירות', לפני 25 שנה..היינו בכפר הפלסטינאי" בני נעים". היה שלג,  הייתה שלווה מטורפת באמצע מרחב מסוכן..זיכרון חם מתקופה אחרת.  פעמון המלחמה מצלצל, 'תתאפס קובי, הוא מתקרב, תירגע'.  גם אם עובר אותי, הרי הוא צריך לעבור אותי פעמיים כדי לצמצם מייל אחד לעומת היתרון שלי עליו.

כמה קשה להירגע. להיות במרחב המוגן. רק ברגעים שהוא ישן אני יכול לקבל את ה'טריפ' שלי, של מגע בזיכרונות קודמים שהוא בעצם אחד מהיתרונות של התכנסות ממושכת עם עצמי: קבלת פרקים ישנים/חדשים של תמונות מהעבר שלי, מאות רגעים של תובנות חדשות ישנות על החיים. אני מרגיש מאושר.19

גלינג, גלינג,גלינג, גלינג – 'תהיה חד כמו תער. נכון שלפי הטבלה אני מעל היעד שלי, אבל יש עוד כל כך הרבה רמות של ניהול המרוץ.

אני 'חייב' לשנוא אותו', חייב' לעשות לו דמוניזציה. היסטורית, אני מבין שתמיד ברגעים של תחרות עזה, המ
תחרים היו לוחמים שנתפסו על ידי היריב שלהם כרעים, דמוניים,  אלו בעצם 'שדים' חיצוניים ופנימיים שאני חיי בלנצח בעצמי. כאן, בקווינס, הבחור חייכני, נראה טוב לב, אפילו מעודד אותי כל סיבוב.  גלינג, גלינג.

והנה לאחר כמה יממות אנחנו רצים יחד. מדברים.  אד הוא אדם טוב, איש משפחה חם. אנחנו רצים ומדברים על החיים, על איך מתמודדים ומציבים גבולות לילדים. על כמה עולם הריצה שלנו טובעני ותובעני. הוא מספר לי כמה   'לא נעים' להתחרות מולי.  כמה אין רגע מנוחה. 'רגע קובי, תתרכז, חוסר המנוחה הוא גם החוויה שלו'. הוא אומר לי שלאחר המרוץ הוא רוצה שנדבר, רוצה להבין טוב יותר את נבכי המוח שלי. איך אני עושה את זה. לא נח. לא ישן. לא מרפה. הרץ שמוביל את מרוץ ששת הימים המקביל אלינו, באותו הרגע מתקרב ונכנס לשיחה ואומר שגם הוא לא היה רוצה להתחרות מולי. "אתה לא מרפה… דוחף כל הזמן… אי אפשר לנוח כשמתחרים בך".

 

האם אפשר להתחרות בלי להיות עוין כלפי המתחרה?  בלי לפתח אליו תחושה שלילית ?

מופלא כמה דברים מתגבשים אצלי אחרת.  אני נזכר במספר מרוצים אחרים בהם ניצחתי וחושב לעצמי שזו כעת תקופה שהעוינות שלי כלפי התחרות וה'יריבים' שלי לאורך המרוץ משתנה. החלקים מתארגנים אחרת.

אז מה אני אוהב באד?  המתחרה שלי הפעם,  איש הפעמונים.  הוא בחור חיובי, עם אנרגיות טובות. תקשורתי. רוצה לנצח ורעב לזה. 'תשמור על עוינות מבורכת'  אני אומר לעצמי וזה מצחיק אותי, כי אני חושב שאני מחבב אותו היות והוא משקיע בלנצח אותי כמו שאני משקיע בלנצח אותו.  מעכשיו, מי שמשקיע בי, אני אשקיע בו. איזו תובנה מוגבלת.  אחרי כל כך הרבה שנים של נבירה עצמית. ההומור כובש לאיטו כל חלק הטובה.

אני לפתע קולט שבעצם אם היעד של אד הוא לנצח אותי, בעצם הדרך שלו היא הדרך שלי. הוא לא מגיע כרגע עם אג'נדה שלו.  אני זה 18שקובע את הדרך שלו. רגיעה. שלווה. אני דובק בטבלה שלי ומבין. מפנים. 'אני בדרך שלי. זו הדרך של קובי. אני קובע מה יקרה.  כן, אני רוצה להוביל, לנצח, לשלוט,  אבל לנהל זאת בדרך שלי'.  כל הניצחונות שהושגו בארבעת המרוצים הקודמים של שישה ימים, בהם רק רציתי לנצח ולא הגעתי ליעד שלי,  ה 800  ק"מ פלוס,  חשתי כי הקרבתי בהם את הדרך שלי.  משהו כעת משתנה בי כרץ, כמתחרה. אני חש בכך.  התחושה הזו החלה מתפתחת בי במרוץ ששת הימים האחרון בדרא"פ, בו לא הובלתי רוב הזמן,  אולם דבקתי בדרך שלי. השגתי את היעד שלי והגעתי ל 818 ק"מ וגם ניצחתי בממשות. ועכשיו שוב, אני מצליח לדבוק בדרך של קובי. זו דרך קשה ודורשנית, מזוכיסטית לעיתים, אבל היא עובדת. ויש בה תגמולים ותחושות מופלאות לצד זה.

יממה אחרונה

גלינג, גלינג, גלינג.   היי,  אד פה. הוא סוף כל סוף קם משנתו. אני מאותת לו 'כל הכבוד'  והוא לי.  היום הזה נראה מדהים.  יש שמש שקרנית כרגיל וקר, אבל אנחנו רגע לפני הסוף. אני מתענג על קרני החמה עוד רגע קט. עוד מעט יסתיים המרוץ.  אני חייב לצבור עוד ועוד מהטוב שנמצא כאן…   הייעוד שלי פה.