נגד השעון – נגד עצמי – נגד כוחות הטבע

דרום אפריקה, קיץ 2016, ידעתי למה אני נכנס

בזמן הביקור שלי בקניון בעודי מחפש קרם הגנה נוסף לאלו שיש לי הרהרתי ביני לבין עצמי ואמרתי  שהפעם אני לא אשרף מהשמש כמו במרוץ עשרת הימים אשר נערך לפני שנתיים. הכנתי לעצמי מבעוד מועד שלושה סוגים של קרם הגנה מהשמש, שניים בעלי הגנה מקרינה חזקה שנרכשו בדרום אפריקה ואחד נוסף, "דרדל'ה", ששירת אותי נאמנה בניו-יורק. הפעם אסתגל..

אבל רגע, נדרשת פה הקדמה:

מרוץ עשרת הימים בדרום אפריקה, שכיניתי אותו בהומור עצמי כמרוץ של "פעם שלישית גלידה", הוא בעצם שלב חשוב בדרך לאתגר הגדול, למטרה אשר חקקתי בסלע רצונותיי והתפתחותי כרץ, מרוץ ה-3100 מייל  (במילים שלנו 4960 ק"מ) אשר יערך בניו יורק, קיץ 2018. הדרך אל השגת היעד הנכסף הזה כוללת בתוכה ריצות 'אימון' רבות שהן למעשה תחרויות רב יומיות ארוכות אשר מטרתן לסייע לי להכיר את החומרים מהם עשויה בסופו של דבר ריצה שאורכת כמעט כחודש וחצי. לפיכך שנת 2016 החולפת הוקדשה לעליית מדרגה כרץ רב-יומי ולמעבר והתפתחות מתחום של ריצה רב יומית של שישה ימים בה השגתי שיאים חדשים ושגשוג לריצה רב יומית של עשרה ימים. בהקשר זה אשתף אתכם כי שנת 2017 תוקדש בשאיפה לעליית מדרגה ולמעבר למרוצים רב יומיים מעל עשרה ימים.

אז איך הגעתי שוב לדרום אפריקה?  לאחר הניצחון האחרון שלי בניו יורק בחודש אפריל הציעו לי חברים מדרום אפריקה לפתוח מרוץ בן עשרה ימים  על מנת לאפשר לי לשפר את שיא העולם ל – 2016  אותו קבעתי בניו יורק (755 מייל באמריקאית או לנו הישראלים 1215 ק"מ) או לשפר את השיא הדרום אפריקאי למרחק של עשרה ימים אותו קבעתי בשנת 2014 שהוא 1113.9 ק"מ.

 

אני נפגש עם עצמי

במרוצים שלי בשנים האחרונות שוב ושוב כרסמה בי השאלה הזאת..  מצאתי את עצמי חושב לא פעם מי ירוץ "מולי" במרוץ. רציתי מתחרה חזק שיוביל אותי לביצוע טוב ומצד שני שיהיה "מספר שתיים" טוב ואני תמיד אוכל 'להוריד את הגרזן' עליו בזמן הנכון.

אל תבינו אותי באופן שגוי – דבוקת רצים שמניעה אותך קדימה יוצרת בך אש של אנרגיה, אבל לכמה זמן "הדלק" הזה יחזיק? כמה שעות אתה יכול להתנהל במצב כזה?

לא פעם אני חזיתי במרוצים, ברצים המנהלים את המרוץ באופן כושל, מפתיחה מהירה מידי ועד אי הבנה בסיסית של "חוקי שימור האנרגיה" של רצים למרחקים ארוכים. אבל איך מתמודדים כשאתה לבד ממש נגד השעון ללא גורם חיצוני מניע?

"בצעירותי"  קראתי המון על ניהול טקטיקות מרוצים באירועים נגד השעון. זה היה אירוני קצת שאני שלא רוכב כביש מסיבות אידיאולוגיות (השאיפה שלי לחיות ולראות את הילדים שלי גדלים) קורא עוד ועוד על טקטיקות הגנתיות והתקפיות בניהול מרוץ אופניים מתמשך. בזמנו הדבר ריתק אותי.. אבל ב"טור דה פראנס" לרוכב היה קבוצה.. ואני הייתי בעיקר לבד..

הבנתי שאת המשאבים המנטליים שלי בסופו של תהליך מרוץ אני חייב לנהל עם עצמי..

את חלק מהמרוצים הרב-יומיים שהם כמובן מרוצים נגד השעון אנחנו מתחילים בניהול תפילה. כך המרוץ נפתח.. הנוצרים מתפללים20170101_181232 (1)
לישו.. היהודים והבודהיסטים מהרהרים לעצמם. אבל כולנו מחזיקים ידיים ומודים על היכולת שלנו לרוץ ולעשות את מה שאנחנו עושים. אני מצאתי את עצמי לא פעם כונס למחשבה… מצד אחד הודיה על היכולת שלי לנוע כמו שאני נע.. כל מי שאי פעם חווה איום על היכולת שלו לרוץ יודע כמה ריצה היא ברכה וכמה היא לא מובנת מאליו. מצד שני חשיבה 'מה ייקרה כשאהיה "לבד" על המסלול.. האם אוותר ואכנע לעצמי?'

השד הפנימי של התחרות כנגד האחר – הוא כניצחון פירוס (ניצחון בקרב במחיר שמוביל לאובדנה של המלחמה), ניצחון שמוביל לפודיום אבל מחרב לי את השגת יעד המרחק. וקראתי והעמקתי רבות על ניהול אסטרטגיות במאבק מול אחרים  בכל אותם ספרים על הטור דה פראנס. והפעם בהעדר תחרות חיצונית אני פוגש את הצדדים ה"מוותרים שלי" הצדדים הנוטים להתפתות.. חווה את המפגש עם ה"לילית" (השדה שלפי היהדות מפתה גברים) שבי, זאת שמנסה להכניע אותי ולגרום לי להתפתות להאטה בהתקדמות.

תעצמו עיניים ותדמיינו לילה קריר אחרי שרצתם שעות על שעות בחום.. אתם נכנסים לאוהל ויש רוח קרירה.. אתם על המיטה עם המזרון ושק השינה.. כל הגוף זועק כמו "שלום עכשיו" אבל בוורסיה של "שינה עכשיו".. ואתם רק באתם לשים משחה נגד שפשפות.. אתם הראשונים.. ואתם במצב כזה שאתם יכולים לישון עכשיו 8  שעות ועדין תנצחו את המרוץ בפער אדיר.. אלוהים.. אני נזכר בזה הרגע והגוף שלי עורג לשק השינה.. אז הוצאתי את המשחה נגד השפשפות מהאוהל.. ושמתי אותה על השולחן שלי על המסלול.. ועשיתי לי טיפולים נגד שפשפות בפומבי למחאת קהל הרצים.. כי זה מה יש..

והימים עוברים להם.. ואריק, מארגן המרוץ שהפך לחבר אהוב מתלוצץ איתי.. 'סע הביתה קובי – תישן עם הילדים ותחזור ותנצח'.. כמה אירוני או כמה זה אני, שהתחרות כבר לא קשורה לאובייקט חיצוני.

אני מתלבט ומתחבט עם עצמי רגעים רבים האם אני נוקשה מידי.. לא מוותר.. גם שאני ממש יכול..  מי יאמר לי: 'קובי יכולת יותר' אם אשן עוד שלוש/ארבע שעות ביום.. הרי לא "פשוט" לי כרגע.. ואני יודע שהשאלה 'מי יאמר לי' היא לא שאלה חיצונית כי אם דיאלוג שאני מנהל עם עצמי.. המשאבים והחולשות שלי..

והנה יום אחד מביאים מרק מדהים.. ואני לוקח אותו בכוסות הקטנות ושותה בשלושה סיבובים.. בנגלות קטנות.. "תשב.. שים את הרגלים באוויר.. תאכל מרק כמו בן אדם.. אל תשפוך רבע על החולצה ורבע על הנעליים", לוחשת לי לילית ואני ממשיך  בדרכי.. ולמחרת כמעין אות מוקדם לחנוכה מביאים מגש ענק של דונאטס וסופגניות.. מכינים קפה מדהים.. אני בוצע לי דונאט שוקולד עסיסי ואוכל אותו עם חצי כוס קפה בהליכה מהירה.. לרגעים מתלבט האם אוכל ללכת לשירותים "לישיבה" ולקפה ודונאט,  מה שיאפשר שילוב של ישיבה לגיטימית ואכילה ושתייה רגועה אבל שביב ההיגיינה הבסיסית שנותר בי מטרפד תכנית זאת..

המאבק הפנימי לא קל ולא נפסק אבל ברור לי שאין פה פיתוי שיכול ממש להפיל אותי.. "חובת ההתקדמות והמרחק" מוטלת על כתפי..

אני נזכר באחד הבקרים במרוץ הניצחון הראשון שלי לשישה ימים ביוון.. קוסטאס, מארגן המרוץ, הביא ארגז מלא בורקסים ענקיים מהתנור. הריח נישא באפי גם עכשיו.. ארומה אלוהית.. האטתי מאוד ליד שטיח המדידה.. וקוסטאס הביט בי במבט חצי נוזף והצביע ביד על השעון.. "ישראלי, הזמן לא עוצר שאתה מתבטל ככה " (כן ביוון עוד הייתי ה"ישראלי" – הלא מוכר) – כמעט שלוש שנים עברו והפנמתי את ה'אבא' הזה לריצה רב-יומית.. הוא הפך למזוהה עם החלקים האחראים (עד מאוד לעיתים) שלי.. אני כותב ומריח תפוחים אפויים – נזכר ברגעים במרוץ בפריבאס צרפת.. המארגנים הביאו מיריד אוכל שהיה באזור קרמבל תפוחים –מאפה מהביל לוהט עם איזה רוטב יין חושני שניגר עליו (מתנצל על התיאורים הסמי-פורנוגרפיים של אוכל, אבל במרוץ רב יומי – הכל בתאווה ).. גשם מטורף יורד עלי ואני לוקח את הקראמבל בקערית וצועד (אז הייתי פחות מיומן בהליכה מהירה) בגשם.. כל המתחרים שהיו ערים.. בלי יוצא מהכלל יושבים באוהל האוכל.. ואני הולך.. ג'ארארד מארגן המרוץ מביט בי בפעם השנייה שאני לוקח מנה (מה לעשות.. גם תאווה וגם גרגרנות) ואומר לי.. את מה שאני מבין בצרפתית הרצוצה שלי כ – "קובי, כך לא אוכלים קראמבל!! זה לא נכנס נכון אם לא יושבים".

..אז ישבתי ונחתי.. זהו שממש לא.. עשרות צרפתיים צחקו ואני הייתי בתנועה (וניצחתי).

החלימה בהקיץ הסתיימה..

 

ולאחר שפגשתי את עצמי הגיע הזמן שהטבע ייאמר את דברו !!

נזכר בשעורים האהובים עלי בביולוגיה במושג מפתחה'ברירה טבעית'. הברירה הטבעית הוא מונח שמתייחס למנגנון בתהליך האבולוציה, בו תכונות תורשתיות של אורגניזמים נעשות לנפוצות יותר באוכלוסייה מדור לדור ככל שהן תורמות לרביית הפרט וליכולת הישרדותו בנישה הטבעית שלו. בכל אוכלוסיית אורגניזמים יש מגוון טבעי של תכונות. האורגניזמים בעלי התכונות המותאמות והמסתגלות ביותר לסביבה ישרדו ויעמידו צאצאים ויהיו בעלי סיכויי ההישרדות הרבים ביותר.

אני אומר לעצמי: 'קובי תירגע, רצנו פה כבר בעונה הזו – שרדנו- הסתגלנו… הרגליים עטופות בהרבה אהבה – קרם הגנה משובח.. אתה לא תישרף פה מהשמש, אתה מוגן, הגעת עם טבלת יעדים, הכל מתוחם וידוע'. והנה השמש יוצאת לה מתוך ענן ואור שורף עולה, האוויר מתחמם מרגע לרגע ואני רץ בלי אלוהים, יש לי "ליטרת בשר" של מרחק לעשות היום – אני עם עצמי.

מהר מאוד המוזיקה במכשיר הנייד מפריעה לי, הכל לא מתארגן בדיוק הנכון שחפצתי בו, כאילו רכיב השמש הזה 'מוגזם'. כל החברים הדרום-אפריקאים שלי צוחקים ואומרים הכל זה בגלל 'אל-ניניו' ושואלים אותי האם לא ראיתי את השילוט בכל מקום המורה להקפיד על משמעת מים. 'כן, ראיתי, אבל מה הקשר?' –  אני שואל. הם אומרים לי שזו שנה חמה שלא נראתה כדוגמתה ולכן המדינה שלהם הכריזה על בצורת. 'יופי קובי', אני אומר לעצמי, 'חשבת שאתה מוכן, עכשיו תתמודד'. מרגע לרגע נהיה לי חם בנשמה, החזאי של גוגל במכשיר הנייד מראה על 24 מעלות אבל הממשות מרגישה כיותר  מכך. ואז אני נזכר שיש לי אפשרות לראות בשעון מה המצב, אלוהים,  32 מעלות ואני בשעה 12 פלוס והצהריים רק החלו, לא ייאמן.

ואני, המחשבה שלי מתעקשת, מחויב היום לרוץ מרחק מסוים, כפי שקבעתי לעצמי, אי אפשר להכניס לקופה מרחק קטן יותר ביום הראשון. 'קובי, תתאפס, מה שלא ייכנס עכשיו כבר לא ייכנס לקופה של הקילומטרים המצטברים'. אני מקפיד על קצבים ומהר מאוד מגלה אות מדאיג – נעלם לי התיאבון, עברו שעתיים ואני לא רעב. תמיד אני רעב במרוצים, תמיד יש לי משהו בפה, תמיד או במהלך אני במצב של אכילה, או לפני או אחרי, תמיד דואג לכמות טובה של דלק קולינרי ואילו הפעם כלום. אני מתחיל להכריח את עצמי לשתות בעודי מהרהר ואומר לעצמי, 'קובי, אתה לא מאוקלם כבר לחום', נוזף בעצמי, עבר זמן רב מדי מאז שחווית את גלי החמסינים בארץ. אבל, מחשבה חיובית ומחזקת מתעוררת בי, אולי את ההתאקלמות הפיסיולוגית 'אל-ניניו' לקח ממני אבל לא את הניסיון והידע כיצד להתמודד.

המלח עולה על השולחן, המגנזיום הדרום אפריקאי, אני עוצר ומכין בקבוקים של משקה איזוטוני ייעודי שלי, מאיט מעט את הקצב, יש לי קצת בחילות אבל אני מרגיש לאט לאט כיצד הדברים חוזרים לשליטה שלי. אני צוחק לעצמי, איזה מזל שתרגלתי ריצות בחום כל השנים הללו. תמיד שואלים אותי כמה זמן אתה מתאמן למרוץ, והתשובה שלי היא שאני מתאמן שנים, שנים של ריצות בחום והיכרות עם הגוף שלי במצבים כאלו, לאט לאט אני מרגיש תחושה טובה אשר מתגנבת לגוף שלי, כן, כן, אני רעב, משבר ניהול המים שלי נוהל בהצלחה, מי היה מאמין שאצא מחורף ישראלי לתופת החמסינית ומוכת השרב אשר פה, אני מגחך לעצמי וממשיך, תתמקד קובי, זו ההכנה הכי טובה שיכולת לקבל עבור ניו-יורק 2018 שבה יהיה חם ומגעיל 40+ יום (טוב.. האמת הבאתי את ניו-יורק קצת באובר דרמטיות ..30 + ..בוא לא נעוף על עצמנו).

אני ממשיך ורץ ויודע שהיתרון היחסי ביממה הזאת שאין צפי לשינה, אני נמנע משינה בדרך כלל ביממה הראשונה וכך אני יכול לכפות על הקצב שאני מתכנן לעצמי בעבודה רציפה יחסית. מחשבה חולפת בראשי – אני אאלץ לשנות כאן במהלך הריצה הרבה דברים בהתנהלות ובחשיבה שלי על מנת  'לשגשג' את המרוץ הזה ואולי זו המהות של המרוץ הנוכחי והאקלים הקשה שלו – התאמות והסתגלות!!!

 

הליופוביה- "פחד מוחץ ולא רציונלי מהשמש או מחשיפה לשמש"

אצלי הפחד מהחשיפה לשמש היה קיים בכל יום אבל הוא היה רציונאלי לגמרי!   חמש וחצי, חמש פאקינג וחצי בבוקר וכמו גוף חימום clockבטוסטר אובן, פאפפפפ, היא עולה, לא ייאמן, היה חשוך עד לפני רגע והנה חם והיא מכה ללא רחמים השמש הזו, 27-28 מעלות, שש בבוקר, אני פותח את הגוגל טמפרטורה להתנחם ב-20+ מעלות שהוא מראה לי, אבל זה לחיות בסרט, התחושה של החום בצירוף הלחות נותנת אותותיה ושלהבותיה, מימיני ומשמאלי משתתפים דרום-אפריקאים פותחים שמשיות כנגד השמש והולכים איתן. לפי התכנון שיעדתי לעצמי החל מהשעה ה-30 למרוץ נפתח חלון ראשון לשינה בלילה, השעה מתקרבת לשעת הצהריים ואני מתחיל לתהות עם עצמי האם זהו זמן נכון לשינה או להמשך ריצה. בשיחה עם רצים דרום אפריקאים הם אומרים שיהיו בתנועה ביום וישנו בלילה כי יהיה קריר וקלאסי לשינה עמוקה. אני מתלבט מול התוכנית שלי, מהרהר מה אני עושה, מצד אחד שינה בלילה תהיה במסגרת התכנון ובהתאם ל – R/E/M  מצד שני איזה שטות זה לחסל את עצמי בריצה יעילה ביום עם כל מה שכרוך במחיר של ריצה בחום ולחות. במהלך כל המרוצים שהשתתפתי עד כה הקפדתי על  "סוג" של שינה בלילה (כתבתי "סוג" הואיל ולא באמת מדובר על שעות של שינה ) הפעם אני לא סגור שזה נכון, הקצב שלי מאוד איטי, יש בי עייפות, אני מחליט לשנות את הדפוסים הרגילים, אני אשן בשעות אחר הצהריים המאוחרים  ואולי עוד אעשה דגימה של השק"ש לפנות בוקר.

התנועה הדרמטית הזאת בדפוסי השינה לאחר כמעט 10 מרוצים רב-יומיים מתגלה כהחלטה מהותית. הכניסה לשינה בצהריים אפשרה לי להקדיש באור יום זמן לטיפול בשלפוחיות שלי, טיפול שתמיד היה לי קשה לנהל בחושך, ואילו אור היום אפשר לי גם לשים את הרגליים טיפה באור ולייבש את הלחות המטורפת שעלתה מגשמי הלילה. השלפוחיות שהתרבו להן ממש כמו פטריות שלאחר הגשם (תסלחו לי על האנלוגיה הדוחה) אפשרו לי לחדד את כל היכולות הכירורגיות שלי ככל שהמרוץ התארך, כך שהרווחתי הזדמנות לנהל את הבעיה באור יום ולעשות דברים באופן הכי מעמיק שאפשר (תרתי משמע).

עוד יום עולה, אני שם לב שאני מפסיק לצלם זריחות, הן ממש עושות לי רע בכל הגוף, השמש העולה שמביאה עמה חום כבד מעיקה על רצוני לצלם אותה, כאילו השמש הזו בחמש בבוקר באה 'להתעלל' בי וזאת בשעה שבשעת השקיעה אני מוציא את המכשיר הנייד ועושה "בוק" מטורף לכל שקיעה. השקיעות, אני שם לב יותר ויותר, משמחות אותי. ביממה השנייה עשיתי טעות והסרתי בחמש אחה"צ את כל קרם ההגנה עם מגבון מהגוף כי חשבתי שהשמש תמה, אולם לאחר עשרים דקות עלתה החמה שוב בכל עוזה ונאלצתי להתמרח מחדש. אני כבר לא חוזר על הטעות הזו, אומר לה לשמש שהיא 'לא תעבוד עלי' יותר. כל יום הסיוט השרבי מתחיל בחמש וחצי ונגמר בשש ארבעים, למדתי אותה.

 

שינויי מזג האוויר

כל יום מוסיף לי רובד של התגלות, את האוהל אני ממקם מתחת לסככה כנגד הגשם והרוח. והנה, ביממה השלישית /רביעית מגיע מטח גשם עז למשך שעה ורוח. כאשר אני מגיע לאוהל להחליף נגן אני מגלה הפתעה מסוג אלו שאתה ממש לא רוצה להיתקל בהן במהלך מרוץ: האוהל הוצף חלקית, כל הבגדים הארוכים, הגרביים וציוד האלקטרוניקה שוקע במים. אני אומר לעצמי, נו טוב, מילא ציוד של ביגוד ארוך, אבל מעתה אני נותר ללא גרביים יבשים. בנוסף, בבדיקה שטחית של ציוד האלקטרוניקה שהבאתי עמי אני מגלה שנותרתי עם מטען נייד תקין, פנס ראש תקין ונייד שעובד. האירוניה בכך היא שבגלל שינוי דפוסי השינה כמעט לא הייתי צריך פנס. אבל הגרביים!!! מה עושים עם הגרביים, נותרו 14 זוגות נקיים מהבית והם ספוגי מים, המקומיים מנהלים פה כביסות ויש להם צוותים או שאינם בכלל ברוח של למצות את האירוע כמוני. ואילו אני, אין לי זמן לכביסה ולייבוש. אני מחליט להתחפ"ש (אל תספרו לאף אחד) ואני חוזר לימי השדאות הטובים והיפים, מנהל את המשאבים בחוכמה –יש לי 4 זוגות גרבים – שאני מחליף גרב אחרי טיפול השלפוחיות – אני מטביל אותה בטאלק – ושם אותה בסבב השימוש בגרביים לעוד כמה ימים – פתחתי בטרנד עולמי חדש – "מחזור גרביים"!!, אני גאה בעצמי על המגמה 'הירוקה' שהנהגתי ועל כמה אני חסכוני במים בדרום אפריקה ושומר על המדינה מבצורת!!

והנה בכיף של עוד יום, אני רץ ופתאום נופלת עלי אבן קטנה ועוד אבן ועוד אבן, אני מביט בתימהון מסביב ורואה שכל הרצפה עוטה לבן, ברד, אני לא מאמין, גושי ברד קטנטנים שמגעם צורב את הגוף, המקומיים צוחקים על הפליאה שלי ואומרים לי 'זו אפריקה קובי',  אני נכנס לסרט פנימי אופטימי – אם יש ברד אז בטח התוצאה של כך היא התקררות משמעותית. מהר מאוד אני מגלה שאכן, אני 'חי בסרט'  ואמנם הטמפרטורות ירדו ל24 מעלות אבל מהר מאוד עלו וטיפסו לקראת 30 מעלות, הזויה אפריקה. 'זה לא יהיה בניו-יורק', אני אומר לעצמי (בתקווה) ומשועשע מהברד שאפשר לשחק בו.

ככל שהימים עוברים להם משחקי החום והלחות נותנים את אותותיהם ברגליים שלי והן מתנפחות. הרצועה על השוקית שלי לא מצליחה להחזיק את גודל הרגל שגדלה ואני מרגיש איך הכאבים בברך ימין שלא היו שם שנים עולים ומתעוררים משנתם. אני לא נותן לזה מקום ופשוט מאלתר לחץ נוסף על הרגל בשינויים של הרצועה. אני חושב לעצמי כחלק ממסקנות עתידיות שלנושא זה אאלץ לתת פתרון גם בניו-יורק. הרי לחות וחום גורמות לבצקות ואם יש משהו שאני חווה כאן ועלול להיות בניו יורק הרי שהרווחתי למידה שאני צריך לנהל אותה בחכמה לקראת ההמשך.

הרסיסים האלה שמתחברים להם בתוכי של החוויה שלי בדרום אפריקה לימדו אותי וגידלו אותי בדרכים שאני עוד לא בשל להעריך. גם היום, חודש לאחריה הכל כל כך טרי .. כאדם/רץ  באתי למרוץ הזה עם 'יומרה' מסוימת של ניסיון ולמדתי שהדבר המרכזי שאני ניחן בו 1כיכולת מסייעת הוא היכולת להיות תלמיד טוב ולהתאים את עצמי למציאות משתנה. היה לי קשה, לרגעים התמכרתי לתחושה שאין מה לעשות, צריך להשלים עם הייאוש, לקבל את הדין של המסלול דשא הלא מאוזן השרב והברד והגשם והאוהל המוצף, עשיתי התאמות ושרדתי את 'הברירה הטבעית' הדרום אפריקאית..

אבל מעבר לזה כמנצח של ריצות אולטרה מרתון רב-יומיות.. נפגשתי עם עצמי באופן הכי גולמי שיכולתי.. לרגעים התמסרתי בתוכי לפנטזיה השואפת  לוויתור עצמי.. ולרגעים הבנתי שאני חותר למגע עם הקושי.. מתמוגג מהכנעת הדחף לסיפוק "כאן ועכשיו" בשדה המרוץ התחרותי עד לסיום המרוץ..

כמנצח זה פעם שביעית מצאתי שבמפגש עם "אבות רוחניים" (מנהלי מרוץ בחו"ל שהם תמיד רצים עם היסטוריה תחרותית שופעת ופורייה) שאני בחרתי לי מתוך מי שאני, את האב הלוחמני והתובעני היווני שלי.. וגם מול ההתבדחות של אריק, מנהל המרוץ הנוכחי ואלוף דרום אפריקה לשעבר לריצת שישה ימים (הנוכחי הוא אני), הבנתי את התובנה שכבר הבנתי אותה בעבר פעמים רבות. לוחם אמיתי לא מרפה גם שהניצחון מונח בידו כי התחרות האמיתית היא לא חיצונית בכלל, כי אם פנימית..