'תנאים של גדילה' – יחסי מאמן מתאמן

"היה כפי שהנך – חפש דרך בעצמך – הכר את עצמך, לפני שתרצה להכיר את הילדים. חשוב נא למה אתה מוכשר ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים. קודם כל אתה בעצמך ילד ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך."

יאנוש קורצ'אק

 

גידול ילדים זאת משימה מורכבת ועמוסת אתגרים להורה ולילד. זוהי משימה שמחייבת לא פעם הערכה חוזרת ותהייה של ההורה אודות מה הילדים זקוקים ברצף הגדילה שלהם והאם הוא מסוגל לספק את זה. במהלך ה'קריירה ההורית' מתעוררות אצל ההורה שאלות כמו 'מה יסייע להם בהתפתחות', 'מה יעודד התפתחות תקינה', 'מהו האיזון הנכון בין מתן עצמאות לבין תלות' וכיו'ב. בכתיבה שלי במאמר זה אני איעזר בראייה התפתחותית אודות תהליכים בגדילה נורמטיבית, כבסיס להבנת קשר מאמן מתאמן – מה יכול לסייע מה יכול להפריע וכיצד מוצאים את האיזון הנכון.

לפני שנים מצאתי את עצמי פעמים רבות עמוס שאלות, עונה על הודעות של רצים המבקשים ממני 'טיפים' בנוגע לגדילה נכונה, מה יעזור להם כרצים למרחקים ארוכים מבחינת שינה, תזונה, ציוד ואילו מסלולים התפתחותיים לבחור במהלך 'קריירת' הריצה. השאלות הללו הפגישו אותי אז, עוד טרם התחלתי לאמן רצים, עם תהייה מתמשכת אודות הקשר המיוחד הזה שמחבר את הרץ עם המאמן שלו, ההזדקקות למענה, התחושה שיש שם מישהו עבור הרץ שמארגן אתו חלקים של אי וודאות והופך אותם לברורים ומיטיבים. ולמרות שרובכם מכירים אותי כרץ, וככותב על ריצה מההיבט הזה, מאמר זה ייגע בנושא של יחסים בין מאמן למתאמן ואולי גם קצת תובנות על מה למדתי על עצמי בדרך כמאמן של רצים מתחילים ושל 'שועלים' ותיקים כאחד.

אחת השאלות הבסיסיות שמלווה אותי כבר שנים במחשבותיי לגבי אימון, נסובה סביב בניית ה'שפה' המשותפת לי ולמתאמן שלי. פעמים רבות שאלתי את עצמי האם בגלל שאני רץ אולטרה מרתון, אזי המתאמן למרחק רב יותר מדבר בשפה שהיא מוכרת לי יותר, האם בהכרח יש לנו שפה משותפת טבעית יותר, או שמא המתאמן המתחיל את דרכו כרץ. מי בעצם יכול להיעזר בי, ובאיזה אופן?

בשנים האחרונות, כפסיכולוג שמלווה תהליכי גדילה ושינוי, התחלתי בעבודת שזירה בין הקליניקה לבין השדה הפרקטי האימוני. בעקבות הקשר שלי עם המתאמנים שלי, החשיפה לעולמם, מאבקיהם, כמיהותיהם, הצלחותיהם, השמחות הקטנות והגדולות, ורגעי הקושי והכאב שלהם, השאלה הבסיסית הזו אפילו הורחבה למעגלים נוספים של התבוננות: מה מחבר בין מאמן למתאמן, האם זהו הניסיון של המאמן, האישיות של הנוגעים בדבר, או שאולי בכלל אני כדרכי מעמיק בכל דבר בשעה שהתשובה היא פשוטה טכנית, כמו בחירת טכנאי מזגנים, בודקים מחיר וכמה זמן השירות לוקח וככה בוחרים.

ומכיוון שאני לא דוגל בתאוריית טכנאי המזגנים בבחירת מאמן או בתיאור יחסי מאמן ומתאמן (זוהי ראיית עולמי ואותה אני מביא לתהליך האימוני) אני אתייחס לכך כתהליך שיש בו מצע של גדילה והתפתחות ולכן התנאים לקיומו יהיו שונים מעט מבחינת בחירת 'טכנאי' ריצה. בהתייחסות לתהליך גדילה אתייחס לראייה הנוגעת במרכיבים המהווים הבסיס להתפתחות תקינה.

בראייה התפתחותית, על מנת שילד יוכל להתפתח רגשית וקוגניטיבית בהתאמה לגילו הוא זקוק לתנאים של עקביות, רציפות ויציבות. הורה שמייצר תנאים כאלה דרך התכווננות  לצרכי הילד בהתאמה למזג שלו, יוצר לילד 'בסיס בטוח'. הבסיס הזה הוא בעצם תחושה 2017-01-11_21.32.18
שנבנתה באמצעות התנסויות חוזרות ונשנות של מקום מבטחים שניתן לצאת ממנו ולחקוראת העולם ולשאת החרדה שיש בחקירה שכזו ובמפגשים עם העולם החיצוני. הילד יודע והפנים שכאשר הוא יהיה נתון במצוקה, ההורה יהיה זמין לו רגשית. הוא גם יודע במהלך ההתפתחות שלו שההורה כבר לא צריך, כמו בשלבים הראשונים בהתפתחות, לדייק לו הכל כמו בהתחלה. יש לו מספיק כוחות כדי להתמודד עם תסכול, חוסר ודאות ומצבים בהם ההורה לא עונה על צרכיו במדויק. זהו למעשה, ההורה ה'טוב דיו'. הוא מצליח על פי רוב לקלוע לצורכי הילד, אבל הוא גם מפשל (המהותי זה יותר להצליח מלפשל) וכך גם הילד לומד לאפשר לעצמו עצמאות ונפרדות בריאה שדוחפת אותו לפתח זהות. אבל כיצד תהליך זה מתאפשר? הליבה של תהליך זה נמצאת במושג 'התכווננות' (או טיב התאמה Goodness of fit). משמעותה של התכווננות הנה התאמה של העשייה ההורית לצרכיו הרגשיים של הילד לאור המזג והאופי הייחודי לו. לא כל ילד זקוק לאותו יחס. הורה יכול להיות מותאם לילד למשל שזקוק למגע  רב ועוצמתי בשעה שילד אחר שלו אינו זקוק למגע שכזה. התכווננות היא תהליך לא קל להורה היות והוא זקוק כל הזמן "לשכוח" את שלמד מילדיו הקודמים והניסיון שלו עמם ולבצע התאמות למען הקשר עם הילד הנוכחי.

וכעת לחיבורים ולקישורים

בהקבלה לתהליך אימוני, ברור שאין צרכיו של מתאמן אחד שווים לצרכיו הרגשיים של מתאמן אחר גם אם הם מתאמנים לאותו היעד וגם אם הם בעלי אותן יכולות פיסיות, שהרי העולם הרגשי הפנימי שלהם שונה לחלוטין. למשל, יש מי שזקוק למאמן שיראה אותו ויחזק את המושקעות שלו באימונים, בשעה שאחר מחפש הנחייה קונקרטית על התנהלות בזמן מרוץ. בעצם מדובר על היכולת, הרגישות וההבנה לראות איפה המתאמן "נמצא" עכשיו כאדם וכרץ (העולם הרגשי שלו)  ולהתכוונן אליו.

כמו שהזכרתי קודם לכן את כלל הבסיס שלנו – הורה שעושה התאמות לילדו ופועל בעקביות ויציבות יוצר עבור הילד את הבסיס הבטוח לגדילה של הילד לסקרנות שלו מול העולם. לאורך זמן הילד לא יהיה זקוק להורה קונקרטית בעולמו היות והידיעה של הילד שההורה קיים ובהמשך ההפנמה של חלקים מההורה המאמין מאפשר לילד את מסעו ההתפתחותי מול העולם ומאפשר לילד ליצור ציפיית חיים ש'יהיה בסדר'. גם אם לרגעים הילד חש קושי עז הוא כבר יודע שהדבר התרחש בעבר ותחושת ה'בסיס בטוח' שיצר ההורה מעוררת בילד תקווה בעולם.

אותו הדבר בתהליך האימוני – אימון מלווה חיים בנקודה מסוימת. כל אחד והשלב ההתפתחותי שלו במעגל חייו. יש שיגיעו לריצה מתוך אירוע משברי בחיים, יש נשואים עם עומס של ילדים קטנים תובעני אנרגיה, יש שהם בשלבי התמחות מקצועית, יש כאלו שמבקשים להיות במגע עם החלק התחרותי שבהם. יש כאלו ויש אחרים. כל אדם הוא עולם ומלואו כבר אמרו לפניי. מטרתו של האימון, לפיכך, אינו להיות תמיד כלי עזר, אלא לאפשר למתאמן להגיע לנקודה בה הוא יכול להבין את ההתנהלות שלו, לשמור על עצמו להיות במגע עם הריצה בעולמו והרגשות שלו מולה, להיות בעל ציפיות שדברים משתפרים לאורך הזמן לאור ניסיונותיו בחיים, כמו גם האמונה של המאמן שלו ביכולות הספורטיביות שלו.

יתרה מזה, ציינתי כבר שהורות תקינה מכוונת את הילד להיות נפרד ועצמאי. ילד בריא לאורך השנים יוצר דרך משלו בה הוא נפרד פיסית ורגשית (יחסית) מהוריו ובונה את חייו כנפרד ושונה מהם. גם תהליך האימון אמור להוביל את המתאמן לעצמאות, לאור רכישת הביטחון שלו ביכולותיו הספורטיביות והידיעה שהוא יכול לפקח על עצמו. המטרה של מאמן לדעתי בהקשר הזה קריטית, לא לפתח ולשמר את התלות של המתאמן במאמן 'כל יכול' ו'כל יודע' אלא לפתח במתאמן בטחון עצמי, תחושה שיכול לנהל ולבקר את עצמו מתוך הכלים שקיבל בקשר שנבנה איתי, ולחוש בטחון שיכול לחקור יחד תהליכים והתפתחות לאורך זמן, ממרוץ למרוץ, במסע החיים המשותף הזה.

ועכשיו תשאלו אותי את שאלת מיליון הדולר… אז מה עוזר בעצם ביחסי מאמן-מתאמן בחיבור הזה על מנת שיצליח?

המתאמנים שלי מפגישים אותי עם לא מעט שאלות אבל גם דרכם מתעוררות בי הבנות. אחת מהן  קשורה לניסיון חיים. כמטפל, נפגשתי תמיד עם התהייה האם רק מטפל שהוא הורה יכול לעבוד עם הורים? האם רק אישה תבין נשים? או שמא רק מטפל שחלה במחלה קשה בעל יכולות רגשיות עשוי להבין חולי סרטן?. בתחום הטיפולי מדובר בנושאים מדוברים לעומק שמשפיעים על הבחירה הטיפולית של מטופלים רבים כמו גם על תחומי העיסוק וההתמחות של מטפלים רבים.

בהקבלה לתחום האימוני, לא פעם נשאלתי ושאלתי את עצמי האם רק מאמן מהיר ל-10 קילומטר יוכל לעבוד עם רצי 10 קילומטר? האם רק רץ מרתון כדרך חיים יכול כמאמן לאמן רצים לקראת מרתון?, האם רק מי שצלח אולטרה מרתון בעל יכולות לאמן רץ אולטרה?.

תאורטית, ברור לי שאין קשר בין העשייה הפרקטית של ריצה לבין חוויות הלימוד ממנה. הרי אדם יכול לרוץ כל מרוץ שהוא טכנית ולא קובי אורן במעבר מגידו - פברואר 2015ללמוד או להיות מסוגל ללמד מהחוויה דבר. עם זאת, ברור לי שברמת הניסיון הפרקטי המאמן שלא חווה מעולם ריצה של 10 קילומטר יתקשה להבין על מה מדבר המתאמן החושש מקשיי המסלול. המאמן שלא עשה מרתון לא יוכל עד הסוף להבין (גם פרקטית) מהו ה'קיר', האם קיים כזה גם בממשות הפרקטית של המסלול והמאמן שלא רץ אולטרה מרתון לא יהיה בעל "שפת אם" בהבנת האכילה והשתייה באירוע כולו. זוהי לא תפיסה פטרונית שאומרת שרק מי שרץ עשרה קילומטר יוכל לאמן רצים לעשרה קילומטר אבל אני טוען, בהקבלה להורות 'טובה דיה' שתיארתי קודם לכן, שמאמן חייב בסיס רחב, מקיף וברור של ידע תאורטי לצד ידע מעשי. כל מתאמן יפגיש אותנו עם הפתעות, עם הלא מוכר, עם גוונים שונים של רגשות והתנהגויות, אבל המאמן צריך שיהיה לו בסיס מספיק רחב כדי שיוכל לסייע למתאמן בגדילה הממשית שלו.

אז מה למדתי על עצמי לאורך הדרך כמאמן?

למדתי שהחוויה של ללוות מתאמן שמתמסר למען המטרה של ריצת ה 10 קילומטר הראשונים בחייו, היא עבורי מרגשת ומפעימה כמו ליווי של מנצח באולטרה מרתון של 200 קילומטר.

מצאתי שיש לי אמונה ביכולת של מתאמנים שלי (כל אחד לאור חיבור אחר ושונה שיצר איתי), אמונה שלאורך זמן מפעפעת פנימה ומאפשרת להם להתמודד גם עם מכשולים שנראו לא עבירים או הגיוניים לאורך הדרך.

ראיתי שבניגוד לקליניקה ולעמדה הטיפולית היותר סבילה, בחיים שלי כמאמן אני בוחר להיות אקטיבי ומכוון,  משמע לאור הניסיון שלי אני מדריך מה כדאי וממה רצוי להימנע למשל בבחירת מרוצים, בחשיבה על ניהול השבוע מול האימונים, איך מתאמנים באופן אפקטיבי והכי משמעותי בראיה שלי – איך הרץ בונה את הזהות שלו באופן מיטבי.

יותר ויותר מתחוור לי כיום שאני לא מאמין בראייה  צרה של  'אני והאתגר הבא', אלא רואה כל אתגר כחלק מדרך חיים ולכן מדבר לעומק עם כל מתאמן על יעדים נבנים וחשיבה על המסע הייחודי והמסלול שלו בחיים.

למדתי שהיום מתגבשת בי ההבנה גם כאדם, בעל משפחה וכמאמן שהבחירה בשותף הנכון לדרך, יכולה להפוך את המסע לאירוע מכונן או לדרך חתחתים ולכן היא כה מהותית ולא יכולה להיות סתמית ונעדרת חשיבה.

כאקורד סיום אומר שלאורך השנים האחרונות למדתי שיעורים של כאבי גדילה, התמודדות עם מאבקים, עם מכשולים, כל פעם צמחתי וגדלתי במותאמות לכל מתאמן או מתאמנת שלי.

זאת אולי קלישאה אבל אני מאמין בה –"מכל מתאמני גדלתי והשכלתי"…