Rebirthing

"יצאתי לחפש עקבות אבודים וגיליתי רגשות.

קראתי לרוחות המתים וענו לי החיים "

– יוהנה אולצ'אק-רוניקר

 

לפני שנתיים, התאהבתי לראשונה בריצה הרב-יומית המורכבת של שישה ימים. אני זוכר את ההתרגשות, את הפרפרים בבטן, את הרגעים האלה ששוקעת בך התובנה שמה שהיה לא יהיה עוד. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול ויחד עם זאת הריצה הרב-יומית נראית כשותפה שלי מאז ומעולם.

הימים הקשים של תחילת הקשר ביוון חקוקים בי עד היום; ההשתדלות הזו של להיכנס למרוץ, להרגיש שאתה כבר אחד ומאוחד עם החוויה, שכאשר אני חווה אותה, היא מלאה, שלמה ומדייקת אותי.

פעם ראיתי זאת כתהליך של התאהבות והתמסרות, אולם היום ממרומי המרוצים וההישגים שהצטברו, אני מבין כמה ראשוני הכל היה אז. בתחילת הדרך.

השינוי במעבר לריצות רב יומיות ארוכות משישה ימים, המאפיין את הגדילה שלי בתקופה זאת, הוא בעצם תנועה משלב "התאהבותי" לסוג של בניית בית שורשי יותר ביחסים המשמעותיים של ריצה רב-יומית. אולי אתן לכם בעצם הצצה קלה לחוויה שלי…1

אני מריח את האוויר, רואה את השמים מסביב, מביט באנשים, אני מגיע למקום והמארגן עוזר לי לשים את חפציי האישיים באזור האוהלים. כאן יהיה הבית שלי למשך עשרה ימים. חולפות במוחי שאלות מטרידות כמו איפה אתיישב, היכן אניח את הדברים, איך אתמקם, כביכול מחשבות שעיסוקן כה טכני, אולם מה שנמצא בקרקעיתן כלל לא טכני. אני עסוק
לפתע במחשבה מה יהיה המיקום של האוהל והאם אמקם אותו באופן הקרוב ביותר למסלול על מנת שארגיש בנוח. אולם מיד עולה בי מחשבה נוגדת, שהרי נוחות היא לא המוקד, היות ואני לא רוצה נוחות רבה מידי אשר עלולה 'לפתות' אותי להיות באוהל שלי ולא בחוץ. עוד המחשבות חולפות בראשי ומיד אני פוגש אנשים, כל אחד ממקום אחר, משמיע שפה אחרת, מעולם לא הייתי בכזה בליל של לאומים, כמו תיבת נוח שמתקבצים בה מכל המינים והסוגים, אולם כאן אנחנו מצליחים לתקשר בשפה הזאת האוניברסלית של אהבה לריצה והתהליך הזה של הגדילה שכולנו מייחלים לו והוא תיכף יתחיל לתת בנו את אותותיו.

 

עוד רגע ייוולד לנו ילד.  עוד מעט ושינוי גדול שנבנה ייווצר פה

קשה לי להסביר למי שלא הקים משפחה, מה זו החוויה של להיות במכווננות להבאת ילד לעולם. כמה רצון וערגה יש בתהליך הזה. איך כל הישות שלי כאדם נתונה לרצון העמוק הזה. כן. זו ההקבלה בעיני והיא לא רק סימבולית. רץ שמגיע לריצה הכוללת מספר רב של ימים לא הגיע על מנת 'לרוץ' בלבד, אלא על מנת לגדול, להתפתח, להיפתח לחוויה שיש בה מרכיבים של רוח, של עומק הנפש, של מפגש עם עצמך בתהומות ובפסגות. אנשים שמים ליד השולחנות שלהם תמונות משמעותיות, יש פה אנשים שקוראים שירה לפני, הגענו לכאן כדי להתפתח.

עוד רגע ייוולד לנו ילד.  עוד מעט ושינוי גדול שנבנה ייווצר פה.

יש התרגשות של כולם, כמו אבות ואימהות בחדר לידה, המציאות הולכת להשתנות, אנחנו לא נהיה כפי שהיינו לפני. יש זיק בעיניים של האנשים, רצון לעבור 2את הדרך ופחד מהמסע שבחרנו לעבור יחד. האם הילד הזה שבא עכשיו מתוך המסע שלנו יהיה כפי שאנו רוצים, מדמיינים, או שאולי נלד ילד פנימי שיפגיש אותנו עם תחושות קשות וחזקות של קושי, העדר משאבים, עצב.

ההתרגשות שלפני כל כך חזקה ומציפה, וכאילו כדי להתחזק מעט ולחוש בטחון רב יותר יש המון מגע וחיבוקים בין מכרים ל'לידות' קודמות. הידיעה שיושבת שם בחלק האחורי של המוח שמהדהדת ואומרת לנו שזוהי שותפות גורל שאנו נעבור ושעברנו כבר.

אני יודע שאני צריך לעשות קפיצה ביכולות שלי, לתת אמון בצוות הרופאים והאחיות שמאפשרים לי את תנאי הלידה הזאת .

כל כך קשה כל פעם. אני חייב להיות המבוגר האחראי ששומר על עצמי, מתחזק, מזין כראוי, דואג לתזונה נכונה לילד הפנימי שלי שעוד מעט אפגוש, אני צריך לתת אמון ב'הורי',  המארגנים שייתנו לי את כל התנאים 'לגדול' פה.  שיהיה שקט ושלווה שנוצרים מהידיעה שיהיה לך אוכל ושתייה טובים, שישמרו עליך בלילות הקרים פה בפארק. אני חייב להתחייב לרגרסיביות שהמצב מחייב.

זה קשה לי לתת אמון מוחלט. אני יודע. אני יוצר לי מנגנוני 'עוקפי אימא ואבא', דואג שיהיו לי עוד שומרים חיצוניים שידאגו לי להזנה, שישמרו אחרי ועלי.

 

כל כולי מושקע כעת בבניית "הקן" שלי לתקופה זאת

הקן שאני בונה לילד שעוד רגע יגיח מתוך ההיריון שזימנתי לעצמי פה בניו יורק. עולות בי שאלות מהורהרות, האם הזנתי אותו נכון ברחם, האם אוכל לצמוח ולהתפתח מהריצה הזו, האם אשמח לפגוש פה חלקים ישנים /חדשים שלי.

המרוץ מוזנק. המים יורדים. הצירים נמשכים פה שעות. הגוף נאבק להסתגל למצב החדש, משהו חדש ישן קורה. מזכיר את הלידות הקודמות ולא דומה בדבר למוכר לי.

הרגליים כבדות,כבדות. הראש חושב; אולי הדגשים האלה על אימוני כוח ומהירות ולא להיות הרבה זמן על הרגליים, אולי טעיתי –בתור האדם שגם רץ ריצה רב-יומית וגם מלמד ומאמן אותה, אני תוהה לעצמי מתוך חשש שמציף אותי לרגע, אולי 'הימרתי' על קצבים מהירים מידי, כרגע אי אפשר לדעת. ברקע יש את הרשימה של הזמנים שתכננתי, כמו בוגר קורס הכנה ללידה שמגיע לחדר לידה 'ויודע' בתסריט שבנה לו בראש, איך הלידה תתרחש. אבל אז הלידה באמת מתחוללת והיא לעולם לא כקודמתה.21

אני מוצא את עצמי עומד ביעדים. הלידה מתרחשת 'לפי הספר' שדמיינתי. לאורך הזמן, מיום ליום אני מגלה שהקצבים, התרחישים, התסריטים שבניתי אכן מתממשים להם. זה מה שרציתי שיקרה במציאות החיצונית שלי. כיוונתי ליעדי מרחק חיצוניים והם מתממשים פה.

אני נזכר באחד מהפסיכולוגים שעיצב את 'ילדותי המקצועית' ותיאר בפניי שכל ילד, רצוי ואהוב ככל שיהיה עבור הוריו, תמיד ייצג עבורם גם מפגש עם אובדן. ומדוע זה כך? היות ולעולם הילד לא יהיה בדיוק את מה שייחלו לו הוריו, כל ילד יש לו את העולם הפנימי והחיצוני שלו וכל יציאה מהרחם שמשקפת לידה וגדילה מייצגת ומקפלת בתוכה גם אובדן.

והנה אני כאן, נאבק וקורס, מנסה לרגעים לארגן את עצמי בשכל מול הגוף הכואב. יום נוסף  מסתיים לו, אני שולט בדרך שתכננתי, אני במקום הנכון ואני גם חווה אובדנים פרטיים משלי, איך רציתי שיהיה, מה באמת חשבתי שהגוף שלי ירגיש.

 

 להיות רץ רב יומי הוא בעצם לשהות במספר מימדים במקביל

אני ההורה של הריצה' אני מארגן' מתכנן' מנווט' אני התוצר של הלידה הזו, הילד המגיח והכל כל כך חדש. התחושה שמתעוררת בי היא שמעולם לא רצתי כך, פה, בעולם הזר הזה, עם האנשים הללו. אני לא רק הורה אני גם חלק מהמשפחה שנוצרה פה. זהו בעצם 'חדר יולדות' ענקי, פארק של התחדשות, מסביבי יש אנשים שצוחקים, מתחבקים, לרגעים עוזרים אחד לשני.יש להט של יצירה מחודשת.

אני החווה ואני הצופה. אני האדם שגדל ואני גם מסיים תקופה של הריון.

הימים מתקדמים ועוד רגע ואשתחרר ממחלקת היולדות שהוקמה פה למשך עשרה ימים. שוב, המחשבות האלו שחולפות בי, האם אהיה מרוצה מהילד
הזה שנבט פה, מהדברים שגיליתי בעצמי, מהחלקים שהתעוררו ועכשיו ילוו אותי להמשך החיים, כשאסיים, כשאחזור, כשאמשיך.

עוד מעט נסיים ונפרד.

אני נזכר באחד מהאבות הרוחניים שלי שעסק באובדן. הוא דיבר על כך שכאשר מאבדים אדם אהוב יש התמודדות בשני מימדים לנשאר מאחור; האחד מתייחס  להתמודדות עם החיים במציאות בלי נוכחותו של מי שאיבדת. השני מתייחס לשינוי הפנימי שממשיך להתחולל מול מי שאיבדת בתוכך. הנפטר עוד חי בך וממשיך להשתנות גם לאחר מותו.

 

והנה ההיריון הזה של ניו –יורק הסתיים ויש ילד חדש בעולם.14

המפגש הזה, הזמן יחד של עשרת הימים הסתיים. צריך להמשיך הלאה,לחשוב על החזרה לארץ, להרגי
ש איך חיים עם מה שהיה שם, איך ממשיכים במציאות עם מה שנאבד והסתיים. איך משתנים פנימית מול הילד הזה שנולד ומול החוויה שהייתה ואינה עוד. ורגע לפני שאני עולה לטיסה חזרה לארץ, אני עוד מעיף מבט אחרון בניו יורק ואומר לעצמי שהייתה לידה מורכבת, מרתקת, מלאת חיים, ואני יודע שיצאתי מפה עם עוד שכבה ארכיאולוגית בתוכי שנוספה לשכבות קודמות שנולדו מתוך מסעות אחרים.