? WHY

השאלה המרכזית שאבחן במאמר הנוכחי היא בעצם 'שאלת השאלות'; למה בעצם אני עושה את זה,למה אני רץ בכלל, מה מניע אותי ולמה אני רוצה לרוץ ריצות ממושכות בכלל וריצות אולטרה מרתון ספציפיות.(בנוגע לריצות אולטרה מרתון ארחיב בהמשך) .

אולי תאמרו כי אין צורך לשאול, הרי אני עושה את זה בכל זאת. אם כך, למה להבין מדוע?

בעיני, ללא "הלמה" אין פשר ואין הבנה למה מניע אותי כרץ וכאדם ולכן הכוחות שתומכים בי פנימית וחיצונית במסעות הריצה הארוכה הנם חלקיים בלבד וחלקם אף אינם גלויים.

קובי אורןבמאמר הנוכחי אציג באופן ראשוני נקודות שיורחבו לעומק במאמרים הבאים בהקשר של לנסות ולמפות מהן הסיבות שבגללן אנו רצים ריצות ארוכות. אתייחס למגוון גורמים, אתחיל מגורמים אשר בעיני הנם "פשוטים" ו"קלים לעיכול" ובעקבותיהם  משם ליותר "כבדים". אני מאמין /משער שאין רק גורם אחד שמניע אדם לריצה .כמו כל דבר בחיים ישנם רבדים רבים לכל פעולה והנעה:

"אני רץ משמע אני חושב " – עומס החיים היומיומיים מוביל לכך שלא פעם האדם מתקשה לפנות מרחב ו"לפגוש את עצמו". ריצה יוצרת מרחב שכזה. האדם יכול לעבד במהלך הריצה את היום יום המחשבתי שלו .."מה היה לי השבוע" …"מה קורה לי בחיים" –הריצה יכולה להיות מעין אתנחתא מתהליך מחשבתי מעיק, מנותקת מכל תהליך מחשבתי  או לפרקים דווקא מאפשרת התעמקות בסוגיות בוערות של החיים. ריצה כיום גם יכולה לאפשר לאדם מפגש ללא "הרעשים הלבנים" הממסכים שכל כך מאפיינים את התקופה הזו, חשיבה ללא הפרעה של מסרים ,עדכוני חדשות ומטלות החיים .זמן מחשבה טהור של האדם עם עצמו.

"אני רץ משמע אני מווסת" – לא פעם לאורך השנים שמעתי אנשים המתארים שהריצה היא ה"טיפול" הכי טוב שיש להם בחייהם; הריצה עוזרת לא פעם לאדם למתן את עצמו, היא מאפשרת לו לקחת את היצר שלו ולווסת אותו .מחד, תהליך וויסות זה מאפשר לאדם להיות "רגוע" יותר ומאידך לא פעם הריצה יכולה לעורר תחושה של עוצמה וכוח לאחריה. למשל, לתת לאדם אנרגיות ליום עבודה קשה לאחר אימון בוקר קשה. אין ספק שריצה כאקט היא אקט ממתן אשר לא פעם היתרון הגדול במיתון זה הוא שבאמצעותו מתאפשר לאדם להיות יותר רגוע עם עצמו.

"אני רץ משמע אני מתחרה " ההוויה של חלק ניכר מהאנשים קשורה ברצון "לנצח", להיות ראשון, להתבלט. ריצה יכולה לחזק זאת; אדם יכול לגלות גם רצון תחרותי מול עצמו – רצון בשיפור עצמי, הרצון לגדול ולהיות טוב יותר. בנוסף לכך, אדם יכול לגלות רצון תחרותי חברתי בהשוואה לעמיתי ריצה אחרים ויחתור לנצח את האחר וזו יכולה להיות קרקע המוטיבציה העיקרית שלו. החוויה אם כך של ניצחון הנה חוויה מורכבת שיש בה תהליך של התחזקות, דרבון ועוררות של מוטיבציה מריצה לריצה .מנגד, לעיתים חוויה כזו עלולה להוביל לעשיית יתר עד לפציעה הואיל והדבר שהכי חשוב לאדם זה הניצחון.

"אני רץ כי אני נהנה ממגע עם קושי " יציאה לריצה, במידה ואני משקיע/מושקע בה היא בעצם מפגש עם קושי ומאמץ. לא פעם האדם לאורך חייו נמנע מקושי בכלל וקושי ייזום בפרט. לא פעם האדם מחפש בחייו את המרחבים "הנעימים", המוכרים, הנוחים בהם יש בטחון, אין אתגר על הקיום. אם כך, יציאה לריצה "קשה" היא בעצם מאפשרת לאדם לבחור לגרום לעצמו "אי נוחות" וקושי. אנשים שרצים עשויים בעצם להוסיף לחייהם קושי דומיננטי ומאמץ ייזום קשה שאינו מתבקש בהכרח כחלק מאורח חייהם.  אנשים אלו 'מקשים' על עצמם את החיים מבחירה .למה? –אולי דרך החיים של האדם רוויה בקשיים וכאן יש לו אפשרות לתרגל ולחשוף את עצמו לקושי מבחירה. כך האדם יחוש תחושה של שליטה בקושי מול החיים בהם הקושי "נכפה" עליו .ושמא בניגוד לחיים שלעיתים מפגישים אותו עם קשיים ש"גדולים עליו", כאן הוא יוכל להיפגש עם הקושי בתנאי ם מאורגנים ומבוקרים יותר, יוכל להוביל אותו ולא להיות מובל ,להיות פרואקטיבי מול אירוע חיים.

"אני רץ כי אני מחפש אתגרים" לכאורה מדובר בחיפוש אחר קושי, עם זאת,  אולי האדם מחפש אירועי חיים דרמטיים ,הרבה מעבר לתחום הרגיל של יציאה "סתמית" לריצה. לכן, הוא עשוי לצאת לאימון מיוחד או יחפש ריצה שיחוש שיש בה ערך/סכנה /קושי מיוחד. ריצה דרמטית אחרת יכולה להעניק תחושה אחרת  של הצלחה להתמודד עם קושי שהוא מעבר לרגיל בחיי האדם ולכן הוא יוכל להרגיש ממנה מועצם ומחוזק פיסית ונפשית.

"אני רץ כי אני אדם חברותי "- ריצה יכולה להחוות כספורט "סוליסטי" שהאדם עושה עם עצמו ,עם זאת עבור רבים, ריצה בקבוצה קשורה לחוויה של השתייכות, של יחד קבוצתי, של מפגש בנסיבות נעימות (אני מלא באנדורפינים וכך גם שאר הרצים –יש חוויה של ריגוש). לא פעם ההיבט החברתי שבריצה הוא שמאפשר לאדם להישאר בספורט גם כאשר הוא חווה קשיים בריצה וגם כאשר אין לו לכאורה "יעד ברור" ברצון שלו לרוץ .לא פעם נראה מפגש בין מאוויים תחרותיים של רצים בקבוצה לבין רצים שהצורך שלהם בקבוצה הוא לא תחרותי, כך שהרצים התחרותיים יאמרו שוב ושוב לרצים החברתיים ש"חייבים יעד", אי אפשר "סתם" לרוץ והרי ברור לנו שאדם בקבוצה ולא לשם יעד תחרותי מפיק מהקבוצה צרכים חברתיים.

"אני רץ כי אני חובב שגרה "– עבור רבים טקסים הנם בעלי משמעות מארגנת ומרגיעה. קימה בבוקר, הליכה לשירותים, שתיית קפה הבוקר כמו גם ריצה, הנם חלק מ"טקסי החיים". הריצה היא חלק מפאזל היום יום, יוצרת סדר במצבים שבהם שהעולם לא פעם נחווה ככאוטי .ריצה עבור אדם כזה היא סמל ליציבות. במקום בו הריצה נפגעת כך האדם יחוש חלש יותר ומרקם חייו יורגש כמתפורר.

"אני רץ כי זה מפגיש אותי עם חווית סיום" – ריצה יכולה להפגיש אותי כל פעם מחדש עם סיום (כל ריצה ארוכה ככל שתהיה מסתיימת ) –גם אימון קשה וארוך נגמר בסוף כמו גם תחרות יעד. מחד, החוויה של ה"סופיות", של קץ ההשקעה עשויה להיות חוויה מאוד ממלאת בתחושה של "עשיתי את זה", תחושה של התעלות עצמית והתרוממות רוח. מאידך, לא פעם תחושת הסיום מעוררת ברבים תחושה של עצב, אובדן, ייאוש, ריק, מפגש עם סיום משמעותי באשר הוא.

כל אחד מאיתנו נפגש עם סיום /פרידה  אחרת, יש מי שעובר במהרה הלאה, הריק מתמלא בחדש ממלא אחר. יש מי שוקע וחש במחסור באנרגיות מול האין שכרגע מורגש ביתר שאת.

"אני רץ על מנת להעניק משמעות לחיי"- העידן המודרני הנו עידן בו מאבקי הישרדות שינו חלקית את תצורתם לעיסוק גובר בנושא "מה יעניק לחיי ערך"- לא פעם העדר צורך להלחם, והשגת יעדים ללא מאמץ משמעותי יובילו לתחושת ריקנות ועד לדיכאון. ריצה פעמים רבות מעניקה משמעות לחיים, האדם חש את פרץ האדרנלין, חווה תחושות קדמוניות המדמות מעין חווית צייד. הריצה מהווה ערך נוסף לחיים ולכן יכולה להוות כמעין "צינור חמצן" –במילים אחרות להעניק תחושת ערך עצמי.

קובי אורן"אני רץ משמע אני מיוחד"- עיצוב תחושת זהות – ריצה נחוות על ידי רבים כמהווה אינדיקציה לבריאות פיזית ואף לבריאות נפשית .לפיכך האדם המגדיר עצמו כ"אני רץ", או כ- "אני רץ
מרתונים" –הריצה תהווה סממן מרכזי עבורו בזהות האישית שלו. לכן, גם יהיה קשה מאוד למשל "לקחת" מהאדם את הנושא של הריצה במידה ויש גוון של פציעה .האדם לא ירצה לסכן את הרכיב הנ"ל באימון שלו. אופי מסוים אם כך של הריצה יכול להוות גם מעין סמל סטאטוס . אני רץ משמע אני שווה (לא רק פנימי כי אם גם חיצוני).

"אני רץ כדי להתמודד עם האכילה שלי באופן יותר "נורמטיבי" –   ריצה מאפשרת לאדם לא פעם "לשלוט" בדפוסי האכילה שלו באופן "לגיטימי". חלק מהאנשים הבוחרים בעיסוק בספורט חוששים מהשמנה או מוטרדים מנושא דימוי הגוף שלהם. לפיכך, ריצה עשויה להיות מנגנון מותר/אפשרי לאכילה. יש הרצים כחלק מרצון "לפצות" על אכילה, אני רץ ושורף את מה שאכלתי .במקביל כמובן יש מי שעסוק בהשגת דימוי גוף שעבורם הוא אידאלי, הם הופכים את הריצה לכלי במאבק שלהם בהשמנה ממשית או מדומיינת.

"אני רץ על מנת לחוש חיבור לטבע" – ריצה יכולה לאפשר לאדם לצאת ממרחב החיים האורבני שלו ולהיות במגע עם הטבע ,לחוש את הטבע –חילופי העונות ,חיות ,ריחות ,צבעים. חוויות שהאדם המודרני התרחק מהן.

לסיכום, ריצה היא עונג ,סיפוק וכיף (או שלא ,תלוי ברץ ובזמן ששואלים אותו ) אבל היא גם הרבה מעבר ל"סתם עוד פעולה מענגת" –אנחנו רצים משמע אנחנו חיים. יש חשיבות להבנת ה- 'למה' אנחנו רצים היות והמיפוי הזה עשוי לגלות לנו איפה מוקדי הכוח, העומק והמוטיבציה שלנו. בפרק הבא אנסה לחדד את הסוגיה "למה אולטרה".