כל מה שצריך הוא להאמין!
מה הופך אדם למסוגל להתמודד עם אתגר משמעותי, אירוע שיעמיד אותו בבחינה, יוביל לפרקים לחוויה לא פשוטה של ערעור הנפש והגוף ויחד עם זאת לא יוליך את האדם למסלול בו הוא יוותר על הדרך כי היא קשה מידי.
סיפר לי מתאמן שהוא יצא למרוץ ארוך ומשמעותי שתכלס הוא לא היה מוכן לו פיסית.
שנינו ידענו שמבחינת אימונים היו אירועים חיצוניים שלא איפשרו רצף אימונים נכון. "הארוכה" שלו לא התקרבה לשליש ממרחק היעד אבל עדין הוא יצא לאירוע יודע שייסיים אותו וסיים אותו!
"זה היה נס"- כך הוא אמר
אבל האם באמת היה פה נס (התערבות אלוהית?!) או שהיה פה 'אמונה' ביכולת, אמונה שלא נשענה על המצב הפיסי בנקודת הזינוק אלא על האימונים המצטברים ועל חישול הנפש בידיעה ש"אני יכול".
עבורי הליבה היא-
"ספורטאי סבולת צריך להאמין בעשייה שלו."
'אמונה' עבורי כספורטאי סבולת היא הידיעה ש"אני יכול". (והיא כמובן לא תקפה רק לספורטאי סיבולת ולא רק לספורט).
לא מדובר במשהו "מולד" אלא תוצר של עשרות/מאות חוויות שעברת לאורך הדרך של התמודדות עם קושי שהסתיימו בחוויה טובה.(אני לא משתמש במילים גדולות של "הצלחה", "מימוש" וכדומה, אלא אירוע שבסיומו יש תכלול האירועים וסיכום שהייתה פה חוויה טובה).
התפתחותית קל מאוד לראות את זה, הפעוט שמנסה לטפס על סולם בגן שעשועים, עולה ונופל, עולה ונופל, עולה ונופל אבל כאשר הוא עולה ואינו נופל מתחילה להתפתח תחושת ה"מסוגלות".
כמאמן, כפסיכולוג קליני, מסוגלות היא מילת מפתח, מדובר על תולדה של התנסות חזרתית עם קושי והידיעה שאני יכול לו.
הילד שנפל מהסולם יכל לקבל תגובה הורית שהייתה מנטרלת אותו, מערערת אותו וגורמת לו לחדול כי "הוא קטן מידי" "זה מסוכן מידי"..
אבל עבורי היתרון בלעבוד עם אנשים בוגרים שבוחרים להתפתח קשור לעובדה שאפשר לבנות מסוגלות, ניתן ליצור אמונה.
אמונה היא הבסיס לעשייה שלי ושל מי שאני מלווה.
יש מי שרואה ב'אמונה' כמשהו מוחלט, או "שיש לך" או ש"אין לך".
עבורי מדובר לחלוטין במצב נזיל, אדם שחסר 'אמונה' יוכל לחזק/לבנות אותה, הדרך תיקח זמן ותכיל בתוכה המון נקודות של עצירה, חשיבה והבנה מצטברת של "אני יכול".
אבל אוספים מצטברים של חוויות טובות שחושבים עליהן, מבינים ומקשרים אותן אחת לשנייה יוצרים מצב של אמונה, לא אמונה בכוח עליון או התערבות חיצונית, אלא אמונה בעצמך!
אשמח לשמוע כל חשיבה או שאלה בנושא..
